מכתב מקוריאה

בנימה אישית

שלום, אני תמר, מעצבת מוצרים לאנשים עם צרכים מיוחדים מזה 5 שנים. השבוע נסעתי לבקר במרכז הפיתוח של קימברלי קלארק (KC) בקוריאה הדרומית, יחד עם הצוות שלי. פיתחנו עבורם מוצר בריאותי לגיל השלישי.

אנחנו כבר 5 ימים בקוריאה, מחר היום האחרון ומחרתיים הטיסה. נגמר לי מהר - עד שהתחלתי להתרגל לאוטובוסים הכחולים והירוקים, המוניות הכתומות והמסריחות, הכיתוב המשגע, הקוריאנים המהממים והאדיבים והאנשים המוזרים שהולכים ברחוב עם מסכות נגד זיהום האוויר (או שזה אנחנו המוזרים שהולכים בלי?).

10429254_10152667104822882_7131246136380886053_n.jpg

היום הלכתי בפעם הראשונה לבדי לטיול צהריים עם מפה, לאחר כמה דקות עצרתי את האדם הראשון שנקרה בדרכי כדי לשאול איזו פנייה לקחת. החמוד הזה פשוט הלך איתי פיזית עד לאן שהייתי צריכה להגיע, חיכה לי שעצרתי בדרך לקנות צעיף משגע ושתי מניפות (ועזר לבחור), וכשהגענו הוא הזמין אותי לכוס תה ועוגה. זה היה חברי וספונטני לחלוטין, ואולי השעתיים הכי משמחות שהיו לי כל השבוע. בדרך, הוא המליץ לי מה ללכת לראות, שזה הר "נאם" שממנו אפשר לצפות על כל סיאול, ואעשה זאת מחר יחד עם כל הצוות שלי. אולי גם בערב נספיק להמלצה השנייה שלו שזה שייט ליילי על נהר "הן" החוצה את סיאול.

unnamed (4).jpg

אז כן, הייתי נשארת פה עוד שבועיים.. שלושה.. חצי שנה ככה בכיף. הייתי לומדת לנגן ביוקלילי המעולה שקניתי היום, הולכת לשיעורי טאי צ'י ולמכון כושר, מבקרת בשווקים ומחליפה את כל המלתחה שלי, מפתחת פרויקטים באיזה משרד מגניב.. חיה בשקט ורחוק מהאינתיפאדה, מה רע? אני בטוחה שגם הייתי יורדת במשקל כי האוכל שלהם דוחה (מי אמר כפות רגליים של זוחלים, תולעים שחורות קריספיות, זנבות, נחשים, וסירחון של טיגון עמוק ולא קיבל?)

unnamed (3).jpg

מרק קוריאני מסורתי, מה יש שם? אחסוך לכם את הבחילה, זה טבעוני

אז לא הכל כפי שהוא נראה. יש פה קמפין עם סמיילי. לא סתם סמיילי, אלא הצהוב הזה, המקורי. תרבות הצריכה פה היא מטורפת. רבבות אנשים ברחובות קונים המון וכל הזמן. הם בטירוף על זה. היום ישבתי עם הקונסיירג' במלון ושאלתי אותה מה כדאי לעשות בערב, אז היא יעצה לי ללכת לעשות קניות. אמרתי לה שעשינו קניות כבר, מה עושים בערב, אז היא הפנתה אותה לשוק לילה. זה לא יאמן. קניות זה בילוי. אנשים הולכים עם משקפיים ללא זכוכיות בקטע אופנתי. רק לקנות, לא משנה מה. על בניין ענק מלא בקישקושים הושיבו בובה צבעונית ענקית וורודה. יש משהו באויר שאומר: קניות = אושר. הדבר הסינטטי הזה ליווה אותי מהרגע הראשון. הוא התרכך עם האדיבות הקיצונית של המקומיים, באמת אנשים חמודים וטובים, אך התחושה עדיין שם, וזה קצת מפחיד. אומה שלמה שפועלת על פי מנהגים ודפוסים נוקשים מצד אחד, ושטופת מוח בחיוכים, קיטץ' ותרבות צריכה חסרת פרופורציות מצד שני.

unnamed (5).jpg

בכל זאת הייתי נשארת עוד קצת. גם כדי לרדת לעומק ההשערות בפסקה הקודמת, גם כדי להבין מה זה אומר להיות במדינה המדורגת מספר 12 בעולם מבחינה כלכלית, וגם כדי ללמוד מהם הרבה על איפוק, להמשיך להתבונן בהערצה בארכיטקטורה המשגעת ולהגיע למקומות הבאמת מעניינים. אני חייבת לומר שכיף פה. הרבה בזכות האנשים, והשווקים המקומיים והעתיקים. צריך להיזהר, לשחק את המשחק כלפי חוץ, והכי קשה – להשתלב. עם גובה של קוריאנית וחצי, תווי פנים שונים מהמקומיים, שיער גלי ואופי מרדני ועיקש, זה יהיה לי אתגר. אך אני אוהבת אתגרים.

אל תטעו – אני חוזרת לארץ. החתולה שלי מחכה לי, וגם המשפחה וכמה חברים.. הלקוחות שלי, הסטודיו, החיים. למרות שקשה לומר את זה מכאן רק אחרי 5 ימים בחופש, אני פטריוטית בכל רמ"ח איבריי ומתכננת להקים תעשייה ישראלית ולהיות מובילת דרך בתחומי, ואין מקום יותר טוב לעשות את זה מאשר בבית.

אז היכונו, אני חוזרת!

ואין צורך בשטיח אדום, אנחנו לא קוריאנים, בחיאת רבאק.

CASSIT

BLOG