להמציא את המציאות

יש משהו מרגש בהמצאות, הרבה מעבר להבטחה לזכות בממון כלשהו. הרצון לחקור, לגלות, ליצור משהו חדש, לפתור בעיות, למה זה כל כך סקסי? האם זה חיידק שחלק גדול מהאוכלוסייה נולד איתו? או שאולי זה השילוב בין גירוי עמוק של האינטלקט יחד עם סיפוק רגשי וחדוות יצירה שעושה לנו את זה?


מעצב ותיק אמר לי פעם שאני ממציאה לעצמי את העולם ומשנה את החלקים שלא נראים לי כדי שיתאימו למה שאני רוצה. הוא צדק. גם בתור ילדה קטנה הייתי מעסיקה את עצמי שעות, שקועה לחלוטין בעולם שלי ושטה בדמיון כבחוף מבטחים. אז קראו לי אסטרונאוטית, היום קוראים לי אחת שהולכת אחר החלומות שלה.

בתמונה: אני בת 5, עם אופנה שהקדימה את זמנה: כובע מיקי מאוס, משקפי שמש בצבע תכלת וחולצת מנהיגים, יושבת ליד האביזר האהוב עלי בבית: המיקסר.

מי שלא מכיר אותי יכול לטעות כי רגעים שבהם אני מאבדת קשר למציאות באמצע שיחה או סתם באמצע החיים, נובעים מתוך חוסר עיניין או אכפתיות, אך האמת רחוקה מכך. אני לא תמיד שולטת בהפלגות העמומות האלו, כמו איזה קול שקורא לי לבוא ולדמיין לרגע מציאות אחרת, ובבי"ס לעיצוב גיליתי שאני לא לבד. החולמנות היא מחלה של מעצבים מכל המינים, איבוד הקשר, הריחוף – אשר מביא איתו גם את רוח החדשנות. בשביל מי שמולי זה מעצבן וקצת פוגע, בשבילי זו הדרך להישאר שפויה, אופטימית ורוויית רעיונות.

אני מניחה שאצלי המחלה הזו חשוכת מרפא, וכדי לא להפסיק לחלום – אני הופכת את עולמי ועובדת קשה, קשה מאוד, כדי להישאר באזור שאני מאמינה שהוא לב העיצוב התעשייתי: המצאתיות.

הגלגל העתיק ביותר בעולם, נמצא בביצות ליובליאנה ב-2002. הגלגל מתוארך כבן 5,100-5,300 שנים

האם בכלל ניתן להמציא משהו חדש? וגם אם כן, כמה זמן יעבור עד שמישהו אחר ייקח את הקרדיט? היום קוראים לזה אקזיט. בסך הכל, הרבה מההמצאות הגדולות בהיסטוריה לא נושאות שם של אף אחד ואי אפשר לאתן מי התחיל אותן, הגלגל הוא דוגמא קלאסית: אחד האלמנטים המקלים מאוד על חיינו.

יש משהו מרגש בהמצאות, הרבה מעבר להבטחה לזכות בממון כלשהו. הרצון לחקור, לגלות, ליצור משהו חדש, לפתור בעיות, למה זה כל כך סקסי? האם זה חיידק שחלק גדול מהאוכלוסייה נולד איתו? או שאולי זה השילוב בין גירוי עמוק של האינטלקט יחד עם סיפוק רגשי וחדוות יצירה שעושה לנו את זה? זה בדיוק המקום שבו אני חוזרת להיות ילדה קטנה שבנתה משהו חדש בלגו ורצה להראות לאמא את היצירה, לא ביחס לילדותיות אלא ביחס לשמחת החיים שאני לא רוצה לאבד לעולם. ליצור זה אושר.

בחודשים האחרונים אני עובדת על כמה מיזמים גדולים לארץ ולחו"ל והסטודיו בהאצה והתפתחות, אך כששאלו אותי מה אני עושה לאחרונה הדבר הראשון והדומיננטי שמילא אותי זה פרויקט חדש שנכנס לאחרונה לילד בן 9. והלב שלי שם. פרויקט פשוט וקטן הדורש מידה מספקת של המצאתיות. הפרויקט הזה מציף אותי בשמחה.

בריף משתמש מרגש אותי. אני יודעת שזה נשמע מוזר. בריף משתמש זה שאלון שמטרתו לדלות פרטים על העדפות המשתמש, סדר יומו, הצורה בה הוא מבצע פעולות מסויימות ואיתור הצרכים והתשוקות שלו. מתוך התשובות נולדות נקודות המרכיבות מתווה לעיצוב פריט מסויים או סט של אביזרים. זה התהליך בו לוקחים אתגר או שאלה, ונותנים לתשובה להיכתב מתוך ניתוח מתודולוגי של הסיטואציה. התהליך יכול להיות ארוך או קצר, מעמיק או קליל – תלוי במורכבות הסיטואציה ובמשאבים הקיימים עבור ביצוע הפיתרון.

דוגמא טובה היא עבודה שאני עושה מול מרפא בעיסוק היושב במרפאה בקניה. לבקשתי, הוא שולח לי אתגרים ואני נותנת לו רעיונות ופידבקים. האתר שהוא שלח לי מוקדם יותר היום, היה של גבר צעיר קטוע יד. לאחר שיצר לו פיתרון שסייע לו לחזור לאכול באופן עצמאי, פנה אלי בבקשה לרעיון איך להתלבש לבד ואיך להיות מסוגל להיות עצמאי בשירותים. הבנתי ששתי הפעולות האלו עוסקות במוטוריקה עדינה והפעלת כוח ממוקדת בצורה אחיזה הנקראת "פינץ'": משיכה של מכנס למעלה, סגירה של כפתור או רוכסן, אחיזה של נייר מקופל.

בתמונה למעלה: תנועת פינץ'

כדי להיות רגישה ולא לקבוע מראש את מצבו הכלכלי של המטופל, למרות שכבר הבנתי בין השורות מהו, הצעתי שני פתרונות: האחד – פרוטזת וו לכף היד המייצרת את פעולת הפינץ', ופיתרון שני וזול בהרבה היה ליצור עבורו אביזר המחובר לקליפס שטוח, שניתן לפתוח בלחיצה כנגד הקיר.

בתור מעצבת תעשייתית יש לי את היכולת להמציא, ליזום וליצור הרבה מאוד אביזרים ופרויקטים. לפני בערך שבע שנים, בעודי עושה צעדים ראשונים בפרויקט הגמר שהתחיל כרהיט, גיליתי שלהמציא דברים חדשים פשוט לא מספיק לי. היה לי רעיון לעיצוב חדש של שולחן, ובמחקר של אילו שולחנות קיימים השאלה שהחלה לכרסם בי הייתה, למרות עם התשוקה שלי לעיצוב ריהוט, האם העולם באמת זקוק לעוד שולחן? האם זו התרומה שלי, השינוי, ההשפעה שאני מחפשת?


בשנים האחרונות זכיתי להרכיב לעצמי את המציאות שחלמתי עליה עם אנשים שהם גם מקצועיים מאוד וגם אנושיים וחמים. אני עובדת עם מרפאה בעיסוק שעוזרת לי להרכיב חלק גדול מהבריף של כל פרויקט, מלמדת אותי על ארגונומיה, מציירת לי תמונה כוללת של מצב פיזי ונפשי של כל לקוח והסביבה שלו, ונותנת תוקף שיקומי ורפואי לפתרונות שאנו מייצרים בסטודיו כסית. אני עובדת עם מומחה חומרים שמוצא חומרים איכותיים עם אישור למגע עם העור ואישור למזון במקרה הצורך, או כל חומר אחר הדורש בטיחות ותמיכה בפעולה מסויימת. מומחה זה הוא גם מהנדס המסייע לי להתבונן על פתרונות מכיוונים רוויי ניסיון וחוכמה. אני עובדת עם יצרן המדריך אותי כיצד לתכנן נכון לייצור תעשייתי, ונותן תוקף מקצועי לעבודה השוטפת, דרך סובלנות, מוצרים באיכות מדהימה ומאמץ אמיתי להוזיל עלויות למוצרים בתחום זה, מתוך הרצון להשפיע לטובה על המצב הקיים. יש סביבי צוות שלם של אנשים שמתרגש מפרויקט לפרויקט, וכולם עושים את זה באהבה גדולה, רצון להשפיע, ותשוקה להמצאת פתרונות טובים ואופטימליים לבני אדם.

המשך שבוע נפלא!

CASSIT

BLOG