לשמוח איתם

בתקופה האחרונה אני מתכננת שני פרויקטים שכל אחד מהם בנפרד הוא פרויקט חיים, הם הפרויקטים שיגשימו את החלום שלי לאימפקט חברתי גלובלי, אך הם גם תובעניים ומתישים. הפרויקט הזה, עם גיא, מחזיר לי את כל האנרגיות שאני צריכה. להתרגש עם הלקוחות שלי. לשמוח איתם. זה השיא.

שיחת טלפון. ככה זה תמיד מתחיל, בצד השני אמא של גיא. היא מספרת לי שגיא, בן 9, התחיל ללמוד לנגן בגיטרה באמצעות אילתור זמני, הוא נולד כשאחת מידיו ללא אצבעות. היא שמעה עלי ורוצה שאעצב אביזר עבור בנה. אני מספרת לה על עבודתי, מה כבר עשיתי. אין חכם מבעל ניסיון. אנחנו קובעות פגישה לעוד שבועיים כדי לראות שגיא באמת רוצה לנגן.

אנחנו סוגרות את השיחה ואני מנסה לסדר את המחשבות שרצות לי בראש לכל הכיוונים. מה הוא צריך, האם זו גיטרה קלאסית, איך אני אתמודד בעבודה עם ילד קטן, אולי הוא בכלל צריך פרוטזה, איזה כיף פרויקט לילד, האם נדפיס לו תבנית, את מי אני יכולה ללמד דרך הפרויקט הזה, אל תתרגשי יותר מידי, יכול להיות שהפרויקט הזה בכלל לא יתחיל, בואי חכי עוד שבועיים.

לאחר שבועיים אני מתקשרת, הפגישה תתקיים. בינתיים שתי המעצבות שאני עובדת איתן נמצאות עמוק בתוך פרויקטים אחרים, גם אני עמוסה בתוך שני פרויקטים גדולים, אך לא מוכנה לוותר על הפרויקט הזה בחיים. אני מחליטה לעשות את זה בעצמי. זה פרויקט פשוט מבחינה טכנית, רגיש מבחינת הלקוח. כל הלקוחות שלי עד כה היו מעל גיל 16. ילד זה שונה, ילד לא תמיד יודע להסביר מה הוא רוצה או מרגיש, זה חייב להיות בשיתוף איתו, שיבין כל שלב. אני בתקופה של מעבר בין חללי סטודיו ואני נוסעת לבית של גיא.

אני אוספת את עצמי ודופקת על הדלת. גיא פותח את הדלת "את זאת שתעשי לי את הזה לגיטרה?" הוא שואל במתיקות. "כן" אני מחייכת אליו. הוא אוחז בידי ואומר לי בואי, לוקח אותי למטבח ומושיב אותי על כיסא שהכין מראש. הוא מתיישב בכיסא מולי, מניח את רגלו על שרפרף (שהוכן מראש), לוקח את הגיטרה הקטנה שלו, מביט בכן התווים שמולו, ובלי לבזבז זמן מתחיל לפרוט את "יונתן הקטן".

אמא שלו מצליחה להגניב לי שלום, חיוך של הבנה ואם אני רוצה משהו לשתות. "תודה, עוד מעט." אני חצי לוחשת חצי מסמנת לה, אסור להפריע לקונצרט. בשלב הזה אני כבר שבויה. הילד הזה היושב מולי ללא פוזה, גוש של מתיקות ורכות אינסופית, הוא מאה אחוז הדבר האמיתי. אני אמורה להיות מקצועית וחדה אך אני נמסה. באשמתו. אני מתאפסת ומוציאה מחברת, עט ואת הנייד. מקבלת רשות לצלם.

אני מצלמת כמה תמונות ווידאו, רושמת את סדר יומו, העדפותיו, יכולותיו, מכירה אותו בין התשובות לשאלות הטכניות. אופן ההתנסחות שלו ושל אמו, איך הוא מרגיש לגבי המגבלה, מה מרגש אותו, ממה הוא חושש. המשפחה של גיא מדהימה, הגישה שלהם משמחת אותי מאוד. גם הם, כמוני, כבר הבינו שלמרבית האנשים בעולם יש מגבלה. גיא ילד יצירתי, הוא אוהב להמציא, להבין. אני כבר יודעת שהוא יהיה לגמרי מעורב בפרויקט הזה, ממליצה לאמא שלו שתדאג שילמד תוכנות תלת מימד חינמיות וקלות לילדים: "הוא יוכל לתכנן ולהדפיס לעצמו עזרים", מראה להם את התוכנה ורושמת אליה את גיא.

הפגישה הבאה היא עם סוזנה. אין מספיק מילים כדי לתאר את האישה הזאת. חברה טובה, גורו, המורה שלי. מרפאה בעיסוק מוסמכת, בעלת ניסיון עשיר וראש פתוח. היא יודעת לשלב בין הצרכים הרפואיים לרצון של הלקוח, כך שירצה להשתמש באביזר שנעצב לו. אני מראה לסוזנה את התמונות, מספרת לה על התשובות לשאלות והיא נותנת את המלצותיה. מלבד ההמלצה שלה, אני חוקרת קצת לגבי אחיזה נכונה של מפרט מול גיטרה קלאסית ומתכננת עוד כמה סקיצות בגישות שונות.

גיא ואמו מגיעים אלי אחה"צ לפגישת מדידות בבית קפה ליד גוגל קמפוס בת"א. באמצע המדידות אישה קטנה ורוסיה משני שולחנות לידינו נעמדת מבוהלת ומבקשת מהמלצר כוס מים. מסתבר שבעלה, רוסי גבוה וקצת חיוור, התעלף בכיסא. אני קמה וניגשת אליהם, מבקשת ממנה שנרים לו את הרגליים יחד. אני מפנה את הראש ורואה את גיא ואמו החמודים עומדים בצד קפואים ומביטים בי בהלם, עומדת עם רגל של אדם זר באויר ומנהלת שיחת חולין. האיש מתעורר, מביט לי ישר בעיניים ואומר: לא צריך רגליים למעלה. אני חוזרת לשולחן וממשיכים את הפגישה, אני מספרת להם שהייתי חובשת בצבא כדי לחבר להם את הפאזל. שזה תמיד ככה, תחושה של אחריות. בזווית העין אני רואה כי הבן של הזוג הגיע והם הולכים. אנחנו מסיימים את המדידות.

אני בונה מודל ממוחשב של היד בתלת מימד (שהייתה יכולה להתחלף גם בסריקה תלת מימדית), שולחת את הקבצים למיכאל והוא מדפיס לי את המודל של היד של גיא במעבדת XLN ת"א. אני נוסעת אליו ליגאל אלון 126 כדי לאסוף את ההדפסה. בדרך חזרה קופצת למכון ראות הנמצא קומה מעל XLN ומחלקת חיבוקים למשפחה השניה שלי שם, החברים שעבדו איתי בצוות המקים של TOM.

www.TomGlobal.org

Xln.org.il/tlv

בתמונה ליד: הדפסה תלת מימדית של היד של גיא.

בדרך לסדנה אני עוברת ב"כלי זמר" וקונה מהם שלל מפרטים. חוזרת ומתחילה להכין את המודלים שתיכננתי. מכופפת אותם בחום על המודל של היד של גיא, מתאימה להם רצועות, מחוררת את המפרט ומחברת אותו בצורות שונות. בפרויקט שעשיתי לפני ארבע שנים, סדים לגיטרת לפסלייד, חיברתי את המפרט בעזרת ברגים מקוצרים. הפעם אני מנסה עוד סוגים של מחברים. דואגת שכל המודלים יהיו מודלים עובדים, נעימים למגע ואסתטיים למראה.

בתמונות מתחת: סקיצות לאוחזי מפרט בגישות שונות

אני מגיעה שוב לבית של גיא. מנסים את המודלים, המודל שסוזנה המליצה עליו (האחרון מהסקיצות למעלה) הכי מתאים, אני מחייכת לעצמי: זה מתבקש. אני מסבירה לגיא על תהליך הייצור, על ההדפסה של היד בתלת מימד, על החומרים. מצלמת את גיא מנגן עם המודלים, מנסה לדלות כמה שיותר פרטים לתכנון הסופי. שואלת אותו שאלות בזמן שהוא מנגן במודל שבחרנו ורושמת נקודות לשינוי ושיפור. גיא סוגר את אחת הרצועות עם הפה. אני רושמת לעצמי: סגירה ביד אחת. חלק מתכנון נכון של מוצר כולל איך מלבישים אותו, סגירה בעזרת הפה היא לא הפיתרון האופטימלי. אמא של גיא מבקשת מודל גדול שיחזיק לאורך שנים וקל לניקוי, אנחנו מסכמות על רצועות אקסטרה באורך שונה לשנים הבאות, מודל מוארך וחלקים ניתנים להפרדה ולניקוי. גיא ואני מסכמים על צבעים, מתייעצים עם המורה לגיטרה של גיא ובוחרים מפרט. אני לוקחת את המודלים איתי ומשאירה להם את המודל השני שהם מעדיפים (הראשון מהסקיצות למעלה), בידיעה שהאילתור שהם בנו בטח יתפרק בקרוב.

בסדנה אני מתכננת את המודל שיהיה האביזר הסופי, מתלבטת בין שני סוגים מחברים למפרט ובסוף מחליטה לייצר את שניהם ולבדוק. אני שולחת את הקבצים ליצרן הישראלי שלי היושב בסין, להכנה בעיבוד שבבי. איכות המוצר ופני השטח שהוא מספק הם הגבוהים ביותר שפגשתי, נראים כמו הזרקת פלסטיק.

בתמונה: שני מחברים שונים למפרט, מימין נכנס בלחץ ומשמאל חודר דרך המפרט.

בזמן שהיצרן מכין את חלקי הפלסטיקה אני מכינה את הרצועות, חותכת את המפרטים בחיתוך לייזר בתוך תבנית שנחתכה מראש, מדפיסה את המחברים של המפרט ב XLN ומתאימה רצועות, ריפוד אופציונאלי וכיסוי לרצועות שניתן לכבס. אני מכינה לגיא קופסא עם כל החלקים, כולל הרצועות הנוספות לשנים הבאות. בינתיים אמא של גיא מסמסת לי שהאילתור נהרס והם משתמשים במודל שהשארתי.

בתמונה: המפרטים בתבנית לאחר חיתוך לייזר של חריץ בכל אחד מהם.

המודל מגיע מסין ואני מכופפת אותו, מרכיבה את כל החלקים, בודקת שהוא עובד, איכותי ונראה טוב, אורזת את הקופסא עם סרט והולכת לגיא. בבית של גיא אני מניחה את הקופסא על השולחן, הוא מתיישב, צוחק ומבקש רשות לפתוח. מרוב התרגשות הוא לא מצליח ללבוש את המודל. אנחנו עוזרות לו והוא מתחיל לנגן. אנחנו בודקות את היד ומחליטות לכופף את הפלסטיק מחדש. מפרידות את כל החלקים, מכופפת שוב במים רותחים עם מגבת על היד של גיא, הרבה יותר טוב, מרכיבה שוב והוא חוזר לנגן. אנחנו מתחקרות את גיא, אם כואב, אם לא נוח, אפילו קצת. גיא אומר שנוח לו מאוד.

בתמונות: חלקי המודל הניתנים להפרדה וניקוי, והיד של גיא עם המודל.

אני מוציאה את היוקללה החדש שלי ואנחנו מתחילים לג'מג'ם יחד, מה שנותן לי גם זמן איכות עם הילד המתוק בעולם, וגם זמן כדי לראות שהוא לובש את האביזר החדש שלו לאורך זמן ושום דבר לא מפריע. בין כל הבדיקות, והחדות הרבה שאני דורשת מעצמי כדי לדעת שאני מכסה את הכל, אני רואה את השליטה המלאה שיש לגיא במפרט ואני שמחה. במקום להיאבק במודל שזז על היד הוא יכול להתרכז בנגינה.

גיא שמח, מרוצה, נעים לו ביד וקל לו יותר להתאמן. אני מבקשת מאמא של גיא שתפנה אלי בכל בקשה, אם צריך לשפר, אם יש שאלה, אני פה. מעבר לאחריות המקצועית, אני פשוט לא רוצה להיפרד מהמשפחה המדהימה הזו.

בתקופה האחרונה אני מתכננת לפתוח חברה וגם מיזם לאפריקה – שני פרויקטים שכל אחד מהם בנפרד הוא פרויקט חיים, הם הפרויקטים שיגשימו את החלום שלי לאימפקט חברתי גלובלי, אך הם גם תובעניים ומתישים. הפרויקט הזה, עם גיא, מחזיר לי את כל האנרגיות שאני צריכה. להתרגש עם הלקוחות שלי. לשמוח איתם. זה השיא.

CASSIT

BLOG