לצלם עם הדר

החלטנו להכין להדר ארבעה חלקים שאיתם תהיה לה חווית צילום מלאה ומשמחת: חצובה על גלגלים שאפשר לקחת החוצה, כפפה לפנים כף היד, אביזר לירך, ולחצן שיעבור בין הירך והיד – לפי הנוחות, ויהיה מקושר לאייפון של הדר.

בגיל 21 קניתי את המצלמה הראשונה האמיתית שלי, חצי אוטומטית, עם עדשות מתחלפות, על פילם. במשך שנה שלמה הקדשתי את כל המשכורות שלי ללימוד צילום. צילמתי עם פילם ברגישות של עד 3200 אסא, עם פילם שחור לבן, פילם ספיה, צילמתי תנועה, הופעות, נוף, רחוב, ובעיקר אנשים. אספתי עצות מצלמים ותיקים, פיתחתי תמונות לפוסטרים, התנסיתי בכל פילם שלא הכרתי וצילמתי כל דבר שתפס את עיני. לאחר מכן, בלימודי העיצוב, לקחתי שני קורסים בצילום סטילס וקורס אחד בצילום וידאו. נהניתי מכל רגע, אהבתי לצלם.

ואז הגיע הפרויקט של הדר. בחורה מתוקה מאוד בת 19 הלוקה בתסמונת רט ואוהבת גם היא לצלם, לערוך את התמונות, להוסיף ברכה ולשלוח לחבריה ולמשפחתה. הוריה של הדר, שמואל ולילית זיסמן, הם השראה לכל הורים לילדים עם מוגבלויות. בשנת 2003 הם הקימו את העמותה לקידום, מחקר וטיפול בתסמונת רט הנקראת "מלאכיות הדממה". העמותה אשר פועלת עד היום, מקדמת ומסייעת למחקר, מודעות וטיפול במחלה, המונעת מהילדות היפייפיות את יכולת הדיבור והתנועה החופשית:

"התסמונת מתאפיינת ב..מגוון הפרעות: אובדן שימוש מכוון בידיים... הפרעות בהליכה והתקפים אפילפטיים... אובדן מיומנויות ידניות פונקציונליות .. הופעת התנתקות חברתית, קשיי תקשורת, אובדן מילים. קשיי תכנון תנועה (דיספרקסיה) וקשיי ניידות.."

(מתוך: אתר מלאכיות הדממה/ על תסמונת רט)

עוד זוג מעורר השראה, הם ענת וג'ייסון פרידמן. ענת היא מטפלת באמנות דיגיטלית, הנפגשת אחת לשבוע עם הדר ומאפשרת לה להתבטא במגוון אמצעים שהיא נעזרת בהם או ממציאה אותם. בפגישות שלהן, הדר נעזרת במערכת המתגרמת את תנועות עיניה לתזוזות העכבר על צג המחשב, ויחד עם המצגות שענת מכינה עבורה הן מתקשרות, מצלמות, משחקות, כותבות ומה לא. ד"ר ג'ייסון פרידמן, בעלה של ענת, הוא חוקר בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת ת"א, וקולגה שעבד לצידי בעבר על פרויקטים לאנשים עם מוגבלויות. בעבודתו הוא חוקר תנועה אנושית באוכלוסיות טיפוסיות וקליניות, ובונה מודלים כדי לעזור להבין כיצד התנועה שולטת במוח וכיצד הידע הזה יכול לשמש כדי לשפר תהליכי שיקום.

יום חול אחד אחר הצהריים הוזמנתי לצלם עם הדר בביתה. לאחר היכרות ראשונה ישבנו ליד המחשב יחד עם ענת, כשהדר מסמנת בעיניה ולשמחתי, את המילים שבמצגת: "רוצה. לצלם. במטבח. עם תמר." הלכנו למטבח כשהמטפלת תומכת בהדר ומסייעת להליכתה הבלתי יציבה. שמתי את ידי על כתפה, כשענת החזיקה את הטלפון מולינו במצב סלפי וביד השניה לחצן גדול שג'ייסון הכין ומקושר לטלפון בבלוטות'. עם כל לחיצה של הדר על הלחצן צולמה תמונה באייפון, כשאנחנו מידי פעם מצליחות להיכנס לפריים. עם כל תזוזה של הדר זזנו כולנו איתה מצד לצד, עם הטלפון והלחצן, שתי המטפלות, הדר ואני, במעיין ריקוד-צילום משותף כזה, שהיה גם מצחיק וגם מאתגר.

לאחר הצילום והעברת התמונות למחשב, הדר, בעזרת ענת, הכינה לי ברכה. בדרך חזרה לסטודיו, כשאני כבר מבינה שהפרויקט הזה הולך להיות מרגש במיוחד, קיבלתי מהדר את המסרון הבא:

בפגישה הבאה עם לילית – אמא של הדר, ועם ענת וג'ייסון פרידמן, החלטנו על כיוון של לחצן שישב על כפפה ועל צילום בעזרת האייפון (ולא עם מצלמת סטילס). התלבטנו בין אפוד לצילום ובין חצובה שתייצב את האייפון של הדר בעת הצילום – כזו שאפשר לקחת גם כדי להסתובב ולצלם בחוץ. עוד רעיון שעלה היה מצלמה זעירה על משקפיים.

לאחר חקירה שעשיתי בסטודיו, ומתוך הניסיון שלי בצילום, הבנתי נקודה מוצא בסיסית: צילום מתחיל ותלוי ביציבות הצלם. אם הליכתה של הדר לא יציבה, יש לייצב את אביזרי העזר שסביבה, ולאפשר לה להתרכז בחוויית הצילום ללא הפרעות תנועה. בהתייעצות עם סוזנה, המרפאה בעיסוק של הסטודיו, המתמחה בהתאמת אביזרי עזר ובשיקום ילדים, דיברנו על התאמת התפקוד הרצוי ליכולות של הדר וליציבתה. הבנו כי האפוד לא רלוונטי להדר – לא לגוף העדין שלה ולא לחוסר היציבות אשר יעבור אל האפוד. גם המשקפיים נפסלו עקב כך שלא מצאנו מצלמת סטילס באיכות טובה וקטנה מספיק שניתן לחבר למשקפיים או כאביזר היושב מעל האוזן.

בין הניסיונות שהיו בדרך למיקום הלחצן, ניסינו לחבר אותו אל גב כף היד, פנים כף היד, על הירך, על סד, ועל קליפס המתחבר לחגורת המכנס או לכיס המכנס. בנוסף בניתי סקיצה לחצובה. אלו הניסיונות:

לאחר שלב הסקיצות, נבחרו שני מיקומים ללחצנים: אחד לירך ואחד לפנים כף היד. להפתעתנו הלחצן של פנים כף היד עודד את הדר להשתמש בשתי ידיה יחד, והיא צילמה במחיאת כפיים. סוזנה, המרפאה בעיסוק, הנחתה אותי איך לעצב את הכפפה כך שתהיה יציבה על היד ובמינימום חומר.

החלטנו להכין להדר ארבעה חלקים שאיתם תהיה לה חווית צילום מלאה ומשמחת: חצובה על גלגלים שאפשר לקחת החוצה, כפפה לפנים כף היד, אביזר לירך, ולחצן שיעבור בין הירך והיד – לפי הנוחות, ויהיה מקושר לאייפון של הדר. לאחר שרכשתי חצובה מיני ערכתי בה שינויים: הארכת הרגליים וחיבור גלגלים שהוכנו בהזמנה עבור הדר, חיבור תופסן לאייפון ומשולש שייצב את החצובה כשהיא פתוחה (תמונות בהמשך). תפרתי את הכפפה, והכנתי את האביזר לירך יחד עם רצועות נאופרן. יחד עם ג'ייסון ישבנו בסטודיו ותיכננו לחצן המקושר בבלוטות' לאייפון. כך נראה שולחן העבודה שלנו.

החלטנו לייצר את הקופסא של הלחצן, תיכננו והדפסנו אותה בתלת מימד. ג'ייסון הזמין את החלקים, הרכיב ובדק שהכל עובד. יום לפני הפגישה עם הדר, גם אני, בסטודיו, בדקתי שהכל עובד, ולשימחתי הצלחתי לצלם:

יום למחרת בבית משפחת זיסמן, הדר, לילית ואני כבר צילמנו ביחד עם כל האביזרים:

לחצן לירך

לחצן ליד

חצובה על גלגלים, מתקפלת ובעלת זווית ראש מתכווננת:

אני בטוחה שעכשיו הדר תוכל ליהנות מחוויית צילום טובה יותר ומאתגרת פחות, גם בבית וגם בחוץ.

אתמול קיבלתי מהדר את התמונות הבאות.. ומה יש עוד לומר? תמונה אחת שווה גם אלף שעות עבודה. סופ"ש נעים:)

CASSIT

BLOG