בסיס הפירמידה

אם בעבר נהגתי לחשוב שזה יומרני לעצב לאוכלוסיית העולם השלישי - הדבר אינו כך היום. בחודש האחרון הסתובבתי עם תחושה שאיני מכירה את הצורך של אנשים עם צרכים מיוחדים באפריקה, עד שחילחלה לתודעתי ההבנה הפשוטה: אני מעצבת לבני אדם.

שלום, אני תמר ואני מתמחה בעיצוב מוצרים שיקומיים. לפני שש שנים כאשר התמחיתי בעיצוב לאוכלוסיות מיוחדיות ועיצוב בר קיימא, למדתי גם על עיצוב לאוכלוסיות בעולם השלישי, או בקצרה BOP. בזכרוני אלו ראשי תיבות של Bottom Of the Pyramid, ובמרתון של שלושה ימים עם טד לונדון, הוא הפנה את תשומת ליבי לכך שזה בעצם Base Of the Pyramid. הבסיס - הוא משהו שכולנו תלויים בו ונשענים עליו.

בבסיס הפירמידה נמצאים מילארדי בני אדם המרוויחים דולרים בודדים ליום, ואילו אנחנו, העולם המערבי "הנאור" והמפותח, מייצגים אחוזים בודדים - אנחנו המיעוט מכלל האוכלוסיה העולמית, בדרך החיים שלנו, בשירותים והמוצרים שנגישים לנו, הכסף אצלינו.. האם באמת הכסף אצלינו? האם באמת אנחנו נאורים בדרך החיים שלנו?

סקרים מראים שאנשים במדינות מתפתחות מאושרים יותר. סקרים מראים שאנשים בכל העולם נולדים עם רמות גבוהות אינטיליגנציה. אז למה אנחנו לא חכמים מספיק כדי להיות מאושרים יותר? מה נוכל ללמוד מהמדינות המתפתחות, ובאיזה שלב התפתחנו מעבר למה שאנחנו באמת צריכים כדי להיות מאושרים?

האם אנחנו באמת חייבים להתחרות באומללות מודרנית ולמדוד למי כואב יותר, מתי שכחנו שזה בסדר להיות מאושרים? שזה בסדר לשמוח מהיום ובמה שיש.

אך הכתבה הזו היא לא על האושר, הכתבה הזו היא על העולם המתפתח ועל הקשר הראשוני שלי איתו לאחרונה. בכל צורה של השוואה - יש לנו הרבה מה ללמוד מדרך החיים והמחשבה של אנשים במדינות מתפתחות. כל התחזיות מראות שכולנו הולכים להיות תלויים בעולם המתפתח בשנים הבאות. המשאבים הולכים להיגמר, נהיה חייבים להשקיע יותר וללמוד יותר מתרבויות אחרות. אנשים מתרבות חקלאית שיודעים איך לחיות ללא מים וחשמל מוכנים יותר מאיתנו לקראת משבר עולמי. אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלי מזגן בקיץ, בלי מים זורמים וחמים בחורף, בעוד מילארדים באפריקה לא מדמיינים את עצמם עם.

גם הקפיצות הטכנולוגיות שקורות באפריקה הן מדהימות ומבשרות על העתיד, לדוגמא: ממצב שאין להם טלפון קווי הם קפצו לסמארטפונים, הם משתמשים באנרגיה סולארית (כי אין אחרת), בשיחה שהייתה לי לאחרונה עם מנהל הפאב לאב בניירובי הוא סיפר לי על המכונות הסופר משוכללות שהם רכשו וירכשו. הכל מתפתח לקראת קדמה, והצרכנים החכמים של העולם השלישי לא מושפעים מפרסומות וסמלי סטטוס - הם קונים רק מה שמוכיח את עצמו כמועיל, עמיד, ניתן לתיקון בקלות ומקל על אורח חייהם. הם צרכנים חכמים, מאוד חכמים.

אם בעבר נהגתי לחשוב שאני לא יכולה ושזה יומרני לעצב לאוכלוסיית העולם השלישי - כפי שמלמדים בכל מקום, הדבר אינו כך היום. הדור החדש והצעיר מודע לחידושים הטכנולוגים, והקשרים בין מדינות העולם השלישי לעולם המפותח מתרבים ומעמיקים.

בחודש האחרון הסתובבתי עם תחושה שאיני מכירה את הצורך של אנשים עם צרכים מיוחדים באפריקה, עד שחילחלה לתודעתי ההבנה הפשוטה: אני מעצבת לבני אדם, לא לאנשים באפריקה או בארה"ב. הגוף האנושי עובד אותו הדבר בכל מקום בעולם, והמוגבלויות השכיחות חוזרות על עצמן. כל כך פשוט, והייתי כה רחוקה מההבנה הזו בגלל האמונה ש"אנחנו" ו"הם" זה לא אותו הדבר. ולמה בעצם? כולנו בני אדם.

הידיעה קיבלה תוקף נוסף כאשר יצרתי קשר עם מרפאים בעיסוק ממרפאת שיקום ידיים בקניה והם תיארו לי את הקשיים. לא רק שהם משתמשים באותם חומרים כמו בארץ, הם מתמודדים בדיוק עם אותן מוגבלויות ועם אותן קשיים מול המטופלים.

אז למה כל כך הרבה מיזמים נכשלים באפריקה? זו שאלת מיליון הדולר. בעצם, למה רק מיליון..? אנחנו מדברים על מילארדים. אולי הגישה של יזמים שבאים ללמד ולא ללמוד היא המכשול העיקרי, חוסר גמישות, פיתרון שלא עונה על צורך מהותי.. קטונתי מלענות.

מה שמניע אותי הוא ליצור אימפקט כמה שיותר גדול, ולספק לאנשים באזורים כפריים פתרונות טובים ויעילים אשר יחזירו אותם לאורח חיים אקטיבי. אחד הדברים המצערים שיצא לי לשמוע הוא שאנשים עם מוגבלויות באפריקה מודרים מהחברה. הכנסיה הקתולית, המתכוונת רק לטוב, לוקחת אליה אנשים עם מוגבלויות ומלמדת אותם מקצועות שאינם עבודת כפיים. מה שקורה בפועל הוא שאם אדם עבר תאונה ויש לו מוגבלות שאינה קלה, הוא נפרד ממשפחתו למשך שארית חייו.

התרבות של שילוב אנשים עם מוגבלויות בקהילה אינה נפוצה באפריקה, ואני רק יכולה לקוות שכמו שהקפיצות הטכנולוגיות מתרחשות במהירות מפתיעה, גם הגישה לאנשים עם מוגבלויות תשתנה לטובה, דרך חשיפה לפתרונות טובים ופשוטים ועם הרעיון ליצירתיות מאפשרת.

כיום אני מייצרת פתרונות עבור אנשים בודדים. החוויות עם האנשים שאני עובדת איתם מרגשים ומלאים בלמידה וכבוד הדדי. דרך הלקוחות שלי אני מאפשרת לעצמי ולצוות שלי להגשים את הייעוד שלהם בחיים ולשלב מקצוע עם אחריות חברתית. אני מודה לכל פרויקט שמגיע ויודעת שכל הצלחה עם אדם בודד היא עולם ומלואו, ויחד עם זאת אני כמהה להטיב גם עם אוכלוסיות שלמות. אני מאמינה שכמעצבת תעשייתית - המעצבת מוצרים המיועדים לייצור המוני, יש לי את הכוח והיכולת לבנות עסק בר קיימא ולספק מוצרים חכמים במחיר נגיש.

לפני חודשיים נכנסתי לתוכנית מדהימה שנראת Pears Challenges שפתחה את עיני ואת ליבי לרוב אוכלוסיית העולם, בעזרת צוות פירס המקצועי והנפלא ובהובלת ד"ר עליזה בלמן ענבל המדהימה ומעוררת ההשראה. אני חייבת להם תודה ענקית. אני מקווה ומתכננת לערוך טיול קצר לאפריקה בעוד מספר חודשים, כדי ללמוד יותר וליצור שם שותפויות שיעזרו לי לספק אביזרי עזר להמונים. אז כנראה אני עדיין תמימה ולא ממש יודעת הרבה על האנשים והתרבויות בבסיס הפירמידה, אך מותר לי להאמין, לרצות ולחלום, ואני חולמת על לאפשר לאנשים לחזור להשתמש בידיים, לחזור לפעילות, ולהצית את רעיון השילוב וההכלה בליבם ובלב משפחותיהם.

http://www.pearschallenge.com/#!2015-challenge/c1v58

המשך שבוע נעים ופורה:)

CASSIT

BLOG