להתקרב, לא לפחד

"הנכים הם גם בני אדם והמוכר צריך לתת יחס. יש להם זכות לקנות, שיקשיבו להם עד הסוף ושיפנו אליהם ישירות ולא מעליהם. אני מציע לאנשים מכל העולם לא לפחד להתקרב, להכיר את העולם של הנכים ולא לפחד!" עופר, עורך וידאו, נעזר בכיסא גלגלים.

האם אני צריכה להכיר "נכה" כדי לרצות לעצב מוצרים שיקומיים? לא מספיק לבחור את התחום הזה בגלל העיניין, הסיפוק, הזכות לעבוד מקרוב עם אנשים, הכוח לשנות? לקח לי זמן להיזכר איך הכל התחיל. כשאנשים שואלים אותי איך הגעתי לתחום הרבה פעמים הם מצפים שאספר שהעיסוק בתחום הוא מתוך היכרות אישית של אנשים עם מוגבלויות, זה תמיד היה נראה לי קצת מוזר. הסיבה שהביאה אותי לתחום היא העיניין שלי בו: הייתי חובשת בצבא, התעניינתי ברפואה, ובמקביל התעניינתי מאוד באמנות שימושית. השילוב של העיניין שלי ביצירתיות ובטיפול הביאו איתי לתחום הזה.

בימים האחרונים בשיחה עם חברה טובה זה היכה בי: אנשים חושבים שכדי להיכנס לתחום אני צריכה לא לפחד ממנו, כי הרוב מפחדים. אני לא שופטת את זה, גם אני הייתי שם לרגע. הפחד חסר הבסיס הזה, "להידבק" בנכות או בעין הרע. זה כל כך מיושן ותלוש מהמציאות, אבל זה קיים, רבים מאיתנו התחנכו כך, וזה אנושי לגמרי להיות במקום הזה לפחות בהתחלה.

מה שבסופו של דבר עזר לי להשתחרר באופן מלא מהפחד העתיק הזה, הייתה ההבנה שההפרדה בין אנשים עם מוגבלויות ליתר היא דמיונית לחלוטין. אנחנו רגילים לסווג, להכניס אנשים לקבוצות ולאפיין אותם כדי שיהיה לנו קל יותר להתמודד עם רגעים מביכים או עם חוסר הידע שלנו. בשורה התחתונה בן אדם הוא בן אדם, יושב בכיסא גלגלים או עומד, צעיר או זקן.

ככל בני האדם, אדם עם מוגבלות אינו מעוניין בחמלה, אינו מעוניין ביחס שונה, להיפך – הוא בדרך כלל ירצה להצניע את השוני. דמיינו לעצמכם שיש לכם פצע פתוח, האם הייתם רוצים להסתובב עם הפצע כשהוא גלוי ובולט ולספוג יחס שונה, התנשאות, דחייה או חמלה מכל מי שמסביבכם? ברור שלא. הפצע לא הופך אתכם לשונים ממי שאתם בפנים – לטוב ולרע, וגם לא מוגבלות. למה כל כך הרבה מאיתנו רגילים לחשוב שאדם עם מוגבלות הוא בעל ציפיות נמוכות יותר מהחיים? למה אנחנו מכניסים אוכלוסיה שלמה של אנשים למשבצת של חמלה, לב טוב, והסתפקות במועט? אולי יותר נוח לנו ככה? אני מאמינה שלא ממש נוח לנו ככה. משהו לא מסתדר בין הדעות הקדומות לבין ההגיון הבריא ואנחנו מרגישים את זה.

"אני חושב שאנשים פוחדים כי הם מכניסים מחשבות לראש שהמוגבלות תעבור אליהם ופוחדים להתקרב ולהכיר לעומק, אבל זו לא מחלה- זו מתנה וזה פרס לחיים. זו מתנה המאפשרת לשמור על ביטחון עצמי וזה פרס לעמוד על הזכויות שלך."

עופר, עורך וידאו, נעזר בכיסא גלגלים.

למה בעצם אנשים עם מוגבלויות מקבלים יחס של צרכן סוג ב'?

בשנה האחרונה ערכתי במשך מספר חודשים תוכנית עיסקית המיועדת להקמה של חברה לעיצוב שיקומי, הראשונה מסוגה בארץ. החברה שברצוני לפתוח תקיים מרכז לקבלת קהל, אגף מחקר ופיתוח, ותמכור מוצרי מדף מקוריים בארץ ובעולם. אני חושבת שהגיע הזמן שבמדינתינו הצעירה יהיה מרכז שאליו יוכל להגיע אדם עם מגבלה ולקבל פתרון חכם ומקיף כמעט לכל בעיה. העיסוק בפן העיסקי באופן כה אינטנסיבי גרם לי להבין שקהל היעד שאני מכוונת אליו הוא עצום! בארה"ב בלבד יש 33 מיליון בני אדם שסובלים ממוגבלויות ספציפיות לשני הליינים של המוצרים שפיתחתי. בגרף הבא נמצאות מספר קבוצות עם מוגבלויות שונות לפי סקר ממשלתי שנערך בארה"ב ב 2010:

המספר מעל מייצג את מספר האנשים עם אותה קבוצת מגבלה (לדוגמא, 23.1 מיליון אנשים בגילאי עבודה עם מוגבלות בהליכה).

למה כשאני ניגשת לחנות אני בוחרת מוצר לפי עיצוב וצבע, ואדם עם מוגבלות - מוגבל לבחירה בין "האם זה עובד בשבילי" לבין "כמה גרוע זה גורם לי להיראות ולהרגיש"? למה גם חברות תעשייתיות ענקיות בחו"ל עדיין מייצרות מוצרים שנראים כאילו פגע בהם ברק?

אף פעם לא הבנתי למה חברות מתייחסות למוצר תעשייתי כמו ספל לשתייה חמה בשונה מספל לשתייה חמה עם פיה למניעת שפיכה של המשקה. יש כל כך הרבה ספלים לשתייה חמה – מהם אחוזי החדירה של עוד ספל לשוק, בהשוואה לספל שהפונקציונאליות שלו יכולה לשמש את כולנו? ולמה אחד יעלה בין 10-50 ₪ והשני מעל 300 ₪? מה ההגיון העיסקי בזה, איפה ההתאמה ליכולות הצרכן? מעבר לכך שזה ניצול דוחה של קהל יעד שבוי.

אני מחלקת את ההעדפות של הלקוחות שלי לשתי גישות עיקריות: הכללה או העצמה. הכללה (inclusion) היא הגישה בה בוחרים הרוב, ומדברת על כך שאביזר העזר יהיה סולידי ככל הניתן. בגישה זו עיצבנו בסטודיו כסית תמיכה ליד – סד – שהוא שקוף:

​​

בגישה השניה – העצמה – עיצבנו סד בצבעים בולטים ושמחים, זה אחד מהם:

החיפוש אחר פתרונות טובים הוא בלתי פוסק ולעיתים מייאש. סביבת המחייה ברוב העולם כל כך לא מותאמת ונגישה, למרות ההתקדמות שיש בתחום ובארץ בפרט בשנים האחרונות. אם תחשבו על כך שבקירוב 15% מאוכלוסיית העולם מתמודדים עם מוגבלויות, כלומר קרוב למיליארד בני אדם – תבינו שהם קהל יעד ככל קהל יעד אחר.

"כשהולכים לחנות עם אדם שעושים לו מוצר בהתאמה כדי שהוא ינסה אותו בחנות, המוכר חושב לפעמים כשבאים אנשים על כיסא גלגלים שהם גם אוטיסטים ושיש להם עוד נכויות, הוא יכול לשקר לנכים שהמחיר עלה או להעיף אותם, אך הנכים הם גם בני אדם והמוכר צריך לתת יחס. יש להם זכות לקנות, שיקשיבו להם עד הסוף ושיפנו אליהם ישירות ולא מעליהם, ואני מציע לאנשים מכל העולם לא לפחד להתקרב, להכיר את העולם של הנכים ולא לפחד!"

עופר, עורך וידאו, נעזר בכיסא גלגלים.

גם אדם עם מוגבלות יכול לפתוח לעצמו אפשרויות אם יפחד פחות מהלא נודע. אחד הפרויקטים שאני הכי אוהבת קרה למרות הפחד של הלקוח שלי שזה לא יתאפשר. הוא חלם לחזור לנגן ולא ידע אם יש פיתרון, אך היה מספיק אמיץ כדי לשאול את דעתי ולתת לי לנסות. עם סבלנות ולמידה משותפת הוא חזר לנגן:

אני לא בתחום הזה כי אני בן אדם טוב. אז נכון, אולי התחלתי את זה כי אני רוצה לשנות, להשפיע, להטיב, אך ככל שאני הולכת ומתעמקת בתחום אני מבינה שזו לא הסיבה שאני נשארת. "הם" לא מסכנים ואני לא סופר-גירל. הלקוחות שלי הם שותפים לדרך: הם מלמדים אותי, מאפשרים לי להיכנס למקומות אישיים בחייהם, נותנים לי הרבה קרדיט ואמונה, והפרויקטים מתקדמים תוך כדי קבלת פידבקים מהם. אני יודעת מה הערך שאני נותנת ללקוחות שלי, אך הערך שהם נותנים לי בחזרה והמחקר שאני עושה בתחום הזה שווים לא פחות. ההרגשה שיש משמעות למה שאני מייצרת והחיים שמשתפרים עם המוצרים והפתרונות נותנים לי סיפוק ואת כל הסיבות להמשיך.

העיסוק בתחום הזה הוא מרתק! יש לו השפעה, יש לו פוטנציאל כלכלי גבוה והוא עושה הרבה טוב על הלב. אם אתם מעוניינים להיכנס לתחום, לשאול, להתייעץ, כתבו אלי: Tamar@CassitStudio.com

חג שמח!

CASSIT

BLOG