עסק חברתי או עמותה?

כשיש אימפקט כה משמעותי ואדיר בגודלו הכסף בכלל לא חשוב. הכסף לא מניע אותי, ולמרות שהוא עוזר ומאפשר, הוא גם לא מניע את העולם. אהבה כן, ובמקרה שלי, האהבה שלי לבני אדם.

שלום, אני תמר, מעצבת מוצרים לאנשים עם צרכים מיוחדים.

החזון שלי הוא לשמח אנשים, ולשפר באופן משמעותי את חייהם על ידי החזרתם לפעילות אהובה, ולפעילויות הקשורות לעצמאותם וכבודם.

אז אם המטרה שלך היא מוסרית, שואלים אותי, למה את לא עמותה?

לעיתים השאלה היא בחינה כי האדם בצד השני כבר יודע את התשובה, ולעיתים זו באמת שאלה. הפוסט הזה הוא בשביל לכתוב את תשובתי לאלו שזוהי באמת שאלה מבחינתם.

ארצה לפתוח בהסתייגות: כבודן של העמותות במקומן מונח, אך דעתי לגבי עסק חברתי וכלכלי היא חד משמעית ואף נחרצת, ואין בה כדי לשקף ידיעה מוחלטת או חלילה להמעיט מפעילות העמותות.

"עסק חברתי הוא התאגדות שנוסדה במטרה לטפל או לקדם אתגר חברתי או סביבתי תוך שימוש בכלים ושיטות ניהול עסקיות... מטרתו הראשונה היא קידום המטרה החברתית, ולאחריה השאת רווחים." (מתוך ויקיפדיה)

בעולם היום, קיים קהל יעד אמיתי וגדול של אנשים עם צרכים מיוחדים המחפש אחר פתרונות טובים כל הזמן. אחזור שוב: קהל יעד אמיתי. לא רזרבות, לא שולי, אמיתי. בהערכה גסה, 15% מאוכלוסיית העולם או מיליארד אנשים. בישראל חיים היום 1,370,000 אנשים עם מוגבלות. יש להתייחס לאנשים עם מוגבלות כמו לכל קהל יעד אחר: בכבוד ובכובד ראש. אנשים אשר איבדו מיכולתם להשתמש ברגליהם, לדוגמא, לא איבדו את חוש הטעם על הדרך, לא איבדו את התשוקה לדברים יפים, ולא התעשרו במפתיע.

"אולי זה יפתיע אתכם, אבל כמעט כל אחד מאתנו הוא בעל מוגבלות בעצמו או שאחד מיקיריו הוא בעל מוגבלות." דבר נציב שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אחיה קמארה

אז למה היחס לקהל יעד זה הוא שונה בכל כך הרבה פרמטרים? לעיתים אני יושבת עם הלקוחות שלי, שומעת את סיפוריהם וחושבת לעצמי: מה יותר קשה, המגבלה עצמה או הקשיים שהחברה מעמידה בפניהם והיחס שהם מקבלים?

תמחור לפי סקר משרד התמ"ת מ-2012, בישראל אדם עם מוגבלות משתכר בממוצע 30% פחות מאדם ללא מוגבלות. מאידך, רוב המוצרים לאנשים עם צרכים מיוחדים עדיין מגיעים במחירים הגבוהים פי שלושה ממוצרים "רגילים". וכך המצב גם בעולם. חלק מהחברות הגדולות כבר השכילו להבין כי חוסר התאמה בין יכולות הצרכן למחיר המוצר הוא בעיה עיסקית ולא רק מוסרית, אך חלק ניכר מהחברות עדיין מנצלות את חוסר ההיצע במוצרים מסויימים על מנת לדרוש מחירים שערורייתיים.

מעבר לכך, אין לעמותות תמריץ או משאבים לייצר מוצר זול ובאיכות גבוהה: הן לא מתחרות בשוק והן לא למטרות רווח. בעוד שעסק חברתי, עם מודל כלכלי, יכול להיות שחקן אמיתי בשוק, להתחרות עם מוצר מעוצב ואיכותי, ולגרום להורדת מחירים משמעותית. למעשה, בכל מה שקשור לרווח ידיה של עמותה כפותות, ועמותה לעולם לא תוכל ליצור את האימפקט שמוצר תעשייתי יכול ליצור.

תשוקה ותהליך שימוש האם מוצרים לאנשים עם מוגבלות באמת חייבים להופיע שוב ושוב בצבעי לגו, בצורות משונות, להכריח את המשתמש ללמוד צורת שימוש חדשה, לא להתחשב בתהליך שימוש, להשתעמם, או לעיתים קרובות להיות מובך מעצם השימוש בהם? האם כל כך הרבה עמותות וגופים באמת חייבים לייצר מוצרים מאולתרים כדי לספק התאמה אישית?

מזלג עם תומכי אחיזה בהתאמה אישית. מעל: מזלג מאולתר במרפאת שיקום גדולה בארץ,

מתחת: מזלג בעיצוב של סטודיו כסית המיועד לייצור סדרתי.

החידוש שסטודיו כסית מציע בתחום הוא שילוב של ייצור המוני והתאמה אישית, לדוגמא: קולפן המיוצר באופן תעשייתי מחומרים תרמופלסטיים, ומכופף בחום לפי כף יד הלקוח, לאחיזה מלאה והתאמה אישית ומושלמת. בנוסף, הקולפן מייצר תירגול לשיקום כף היד, הוא ארגונומי ומעוצב בקו זורם ובצבעוניות מרעננת.

מענה על צורך לא אחת נתקלתי באדם אשר מצא מוצר שפתר בעיה מסויימת, אך האדם לא רכש את המוצר בגלל איך שהמוצר נראה או תוכנן. ההגדרה של הצורך האמיתי כפי שהגדרתי בסטודיו כסית, היא לא "לאפשר לאדם לעשות פעולה מסויימת", אלא: להיות כמו כולם. כשמעצבים בגישה הראשונה, פותרים את הבעיה וממשיכים הלאה. כשמעצבים מוצר בגישה השנייה, יהיו התחשבות בתהליך שימוש, נראות, אופן שימוש, ניקוי, איחסון – מ-א' ועד ת': התהליך כולו. פגשתי מעט מאוד עמותות בחיי אשר מספקות את התהליך כולו. הן בד"כ כל כך עסוקות ועמוסות שיש זמן רק לפתרונות אינסטנט.

האימפקט זהו לב העיניין. רוב אוכלוסיית העולם ענייה, ישנם מאמרים שטבעו את המושג "תישעים האחוז האחרים" ומתכוונים לכך שתישעים אחוז מאוכלוסיית העולם דואגת קודם כל למחסה, מזון וביגוד, ולרוב לא נשאר עוד תקציב למשהו נוסף. ואם כבר נשאר קצת כסף, מוציאים אותו בזהירות רבה.

מאמר מצויין בנושא:

DESIGN FOR THE NEXT BILLION COSTUMERS

כאשר מספקים לאנשים מוצר שהוא גם איכותי וגם במחיר סביר, אשר היה במחיר שלא איפשר את רכישתו , האימפקט שנוצר הוא אדיר וגלובלי, אפשר להושיט יד ולגעת באנשים בכל העולם.

הערב שוחחתי עם חבריי מצוות Hands On המתכנן פרוטזה בתלת מימד לקטועי כף יד. דיברנו על הילד באפריקה אשר מעולם לא יכל לרכוש פרוטזה בעשרות אלפי דולרים, ועל האימפקט שניצור אם נוכל לספק לו פרוטזה בכמה מאות דולרים. אם תקשרו יד אחת מאחורי הגב למשך חמש דקות ותנסו להתנהל ברחצה, הכנת אוכל, או פעולות בסיסיות דומות, כבר תבינו איזה הבדל אדיר זה כאשר אפשר להשתמש בשתי הידיים.

חברי צוות Hands On ואחד המודלים שבדרך

אתן לכך דוגמא נוספת מהשבוע האחרון:

בלילה של יום ראשון חזרתי מקוריאה. כמו שכתבתי בפוסטים הקודמים, ביוני 2014 הקמתי צוות להאקטון של קימברלי קלארק. לאחר 3 חודשי פיתוח מוצר לגיל השלישי זכינו במקום הראשון. חלק מהפרס על הזכייה הייתה הטיסה הזו, ובמוצ"ש לפני שבוע וקצת מצאנו את עצמינו על הטיסה בדרך לקוריאה. שם, במרכז הפיתוח של קימברלי קלארק, העברתי מצגת על המוצר, על הצוות, ועל החוויה שלנו בהאקטון, וסיכמתי:

"הייתה לנו חוויה מדהימה בהאקטון של KC, למדנו איך לאחד כוחות ולמקסם את יכולתנו לייצר מוצר שיש לו אפשרות אמיתית לחדור לשוק העולמי, ולשפר באופן משמעותי את חייהם של מיליונים ברחבי העולם."

קימברלי קלארק, למי שלא מכיר, היא חברת האם הענקית של מותגים כמו האגיס, דיפנד, קוטקס, קלינקס, חוגלה ועוד. האפשרות של לעבוד מול חברה בסדר גודל כזה לימדה אותנו המון, ובעיקר ריגשה מהבחינה הזו שאם המוצר יצליח - האימפקט שלו.. איך לומר? יבטיח את מקומינו בגן עדן. מבחינתי כשיש אימפקט כה משמעותי ואדיר בגודלו הכסף בכלל לא חשוב. הכסף לא מניע אותי, ולמרות שהוא עוזר ומאפשר, הוא גם לא מניע את העולם. אהבה כן, ובמקרה שלי, האהבה שלי לבני אדם.

מי שהגיע עד כאן כבר בטח מבין שבחרתי להיות עסק חברתי, והחלום שלי הוא להוציא את מוצרי הסטודיו לייצור המוני בחודשים הקרובים, ולגרום לכמה שיותר אנשים לחזור לפעילות שהם אוהבים ולהיות מסוגלים לטפל בעצמם בכבוד ובשמחה.

פסח שמח:)

CASSIT

BLOG