ללכת אחרי החלום


ברגע הראשון גל של שמחה מציף אותך ואת מתמלאת בהשראה. התרוממות רוח שכזו שפורצת מתוך תוכך ובועטת אותך החוצה לכל הכיוונים, הדבר הזה שהופך יזם ליזם. פעמים רבות יזמים הולכים אחר החלום שלהם, וזה מפחיד ומבהיל באותה מידה שזה משמח.

אין בוסים ואין יציבות כלכלית. אין מסגרת ואת אדון לזמן שלך, אך כך גם האחריות על ההצלחה – הכל עליך. ואת רודפת אחרי החלום שלך כי את יודעת שאף אחד לא מבין את זה טוב כמוך, ומתגברת על כל הקשיים כי האמונה בועטת אותך קדימה. אבל מה קורה כשהחלום משתנה? מה קורה כשמזהים שזה כבר לא מספיק, או שרוצים משהו אחר? האם החלום אמור להשתנות יחד עם ההשתנות שלנו, כי אנחנו הריי אנשים חיים חושבים ודינאמיים, אנחנו אנשים המשתנים ומתפתחים כמו החיים עצמם, האם החלום לא אמור להשתנות? מה קורה כשהחלום הופך למנטרה שגורה בפינו ואיננו מצליחים להיזכר מה הביא אותנו לכאן?

בשנתיים האחרונות לקחתי על עצמי תפקיד ניהולי כבד. בנוסף לסטודיו שפועל במשך 6 שנים, פתחתי חברה בע"מ, שנועדה לקחת את החלום שהתהווה עם השנים, ולהעיף אותו קדימה. וכמו תמיד בלי לשים לב עשיתי כמעט הכל בעצמי. התייעצתי המון, נעזרתי הרבה, אבל לא לקחתי שותפים, והמסע הזה היה קשה. החלום שלי היה לקחת את העבודה של הסטודיו ולהביא אותה להמונים במחיר הוגן. ואז בדקתי מי הם ההמונים וגיליתי שהם רוב אוכלוסיית העולם. גיליתי איך מאות מיליוני אנשים עם מוגבלויות חיים בעולם היום או יותר נכון מודרים מהחיים וככל שחקרתי יותר כך זה בער בעצמותיי. והתפקיד שלי גדל. ואני קוראת לזה תפקיד כי זה כבר לא היה חלום, זו הייתה שליחות, זה היה ייעוד, זו הייתה אחריות כבדה. ובמשך שנה וחצי ישבתי על אקסלים ודוחות, תוכניות עסקיות ותמחורים, טפסים פיננסיים ופיתוח עסקי, והייתי המזכירה, הפועלת, המעצבת, המנכ"ל, היזמת, פותרת הבעיות, אשת השיווק והמכירות ומה לא. הייתי באופן משמעותי פחות מידי מעצבת והרבה יותר מידי מכל השאר. לעיתים הייתי קמה מהאקסל בהיסח הדעת והולכת לעשות משהו יצירתי, כמו באיזה טרנס, ופתאום מוצאת את עצמי באמצע היצירה שואלת איך הגעתי לכאן. אבל זו אני, יוצרת. אני לא נועדתי לנתח דוחות ולטפל בנתונים. כך שהייתי אומללה, רוב הזמן.

במאי האחרון הגעתי לנקודת שבירה. כבר לא זכרתי למה אני עושה את מה שאני עושה. כלומר ידעתי כי כמובן דיברתי על זה בלי הפסקה, מדלגת מפרזנטציה לפרזנטציה ומספרת לכולם שאני הולכת לשנות את העולם, אבל המילים הגדולות האלו רק הכבידו עלי והפסקתי להרגיש. החלום היה רק מילים והמציאות הסיזיפית שגזרתי על עצמי כיבתה את האש שבערה בי בהתחלה. הבנתי שאני חייבת לשנות משהו. נזכרתי שלפני מספר שנים הייתי במצב שהרגשתי תקועה וחברה טובה אמרה לי, תשני רק דבר קטן והכל ישתנה בעקבותיו. ובאמת עשיתי שינוי משמעותי אבל קטן והכל השתנה מאז. כי בינינו, הכל משתנה בכל מקרה, רק לפעמים צריך לתת דחיפה בכיוון הנכון. מאי היה החודש שבו עברתי שינוי. וזה כאב. במהלך השינוי הזה פגשתי אנשים קרובים וותיקים וגם אנשים חדשים. ודווקא האנשים החדשים הביאו את הבשורה, שהייתה כתובה על הקיר באותיות קידוש לבנה ולא יכולתי להרים את הראש ולקרוא. האנשים החדשים אמרו לי בפשטות, לדאוג לעצמי. להסתכל פנימה, להקשיב למה שאני רוצה, לא בשביל החברה, לא בשביל אנשים עם מוגבלויות, לא בשביל המשפחה שלי, אלא בשביל עצמי. הם אמרו לי ששכחתי את עצמי, הם אמרו לי שאני לא יכולה להתעלם יותר מהרגש ומהדברים שאני רוצה לעצמי.

יש משהו מאוד עוצמתי ביזמות, מאוד פשוט ובשבילי תמיד היה קשה לתפיסה. העסק שלך – משקף את הרצון שלך. יכולות להיות תוכניות מדהימות עם ניתוחים של שווקים ומה נכון ומה לא נכון, אפשר לבנות ארמונות במשך שנים אבל אף פעם אסור להתעלם מהאינטואיציה: שילוב של רצון והגיון. והכיוון שהעסק שלי הולך בו, בסופו של דבר משקף את הרצון שלי בלבד. אני לא יכולה להטיל אחריות על אף אחד, כל החלטה נתונה לשיקול דעתי. גם האופן בו אני מעבדת את הלחצים שבאים עם ניהול עסק זו גם בחירה שאני יכולה לשנות. שאני מנסה לשנות. ובתהליך הזה של ההשתנות שקלתי ברצינות גם את האפשרות לאבד את החברה שלי, והצעד הזה גרם לי לחזור להרגיש כמה אני מאמינה במה שאני עושה וכמה אני באמת מוכנה להילחם על החברה הזו. הוא גרם לי להרגיש שאני אוהבת את מה שאני עושה ולזכור למה זה היה לי כל כך חשוב. ואז כשחזרתי לנשום, התחלתי לחשוב איך לשמור על עצמי ולשמור גם על כל מה שבניתי.

בתור התחלה הפסקתי לפתח את החברה, הפסקתי לנהל אותה. הבנתי שאני חייבת להתפרנס וחזרתי לעבוד בסטודיו. היה קשה לחזור לעומק היצירה, אבל מאוד משתלם, מפני שחזרתי לתת לעצמי להתרגש ביחד עם הלקוחות שלי, שזה משהו שלא עשיתי מזמן. הדבר השני היה להתחיל לחלום מחדש. לשאול את עצמי מה אני באמת רוצה ולהיות פתוחה להזדמנויות. התחלתי לעבוד עם כמה אנשים באופן קבוע, שדואגים לפן העסקי שלי החברה. התחלתי לבקש עזרה מהאנשים הקרובים לי ומאלו שמאמינים במה שאני עושה. התחלתי לעצב פרוטזות לבעלי חיים, מה שגרם לי ללמוד תחום חדש, שאני עדיין לומדת. התחלתי לומר לא לדברים שגורמים לי להרגיש שאני מכריחה את עצמי. חזרתי לדבר פשוט: לא על לשנות את העולם, אלא על לשפר חיים של אנשים. אלו שהכי צריכים עזרה. הפסקתי להסתיר לסירוגין שאני לא עושה את זה בשביל הכסף. זה בסדר גמור להודות שאני עושה את מה שאני עושה כי אני רוצה לשפר חיים של אנשים, זה מספיק לי. וזה גם בסדר ואפילו חשוב לרצות לעשות את זה ממקום של רווחה. בנוסף אני כל יום מנסה להשתחרר מהצורך לדעת הכל, ובמקומו להיות מוכנה לקבל את כל הטוב שיגיע אלי, לא להתמכר תחושת הפחד והחורבן, לחייך לעצמי ולומר, דברים נפלאים בדרך אליך. תהני מההווה שלך, זה הזמן הכי חשוב. אני מאמינה בכל ליבי שאנחנו יוצרים את המציאות בה אנו חיים, לעצמינו ולאחרים, ואם את לא אוהבת את מה שמונח לפניך, קומי וצרי מציאות שתאהבי.

בתמונה: פרוטזה שעשיתי לתמיר הפיטבול הכי מתוק שפגשתי (מועמד לאימוץ!) אוגוסט 2017

CASSIT

BLOG